שְׁנַיִם זֶה כֵּיף,
שְׁלוֹשָׁה זֶה קְצָת צָפוּף.

לוּסִי רוֹצָה לְהַכִּיר לְפּוֹל אֶת נַצְנַץ, הַחַד־קֶרֶן הַמַּדְלִיק.
הִיא יוֹדַעַת שֶׁהֵם יִסְתַּדְּרוּ זֶה עִם זֶה, וְיַעֲשׂוּ כֵּיף לֹא רָגִיל.
אֲבָל כְּשֶׁהֵם מְשַׂחֲקִים יַחַד וּמִסְתַּדְּרִים לָרֹב,
לוּסִי תּוֹהָה אִם הָיָה זֶה רַעֲיוֹן טוֹב.


לְאֶיְמִי יַאנְג לֹא הָיָה בֶּאֱמֶת חַד־קֶרֶן מַחְמָד כְּשֶׁהָיְתָה יַלְדָּה. אֲבָל אִלּוּ הָיָה לָהּ, הָיְתָה קוֹרֵאת לוֹ בּוּקֵפָלוֹס. וְהוּא הָיָה חַד־קֶרֶן בְּצֶבַע סָגֹל כֵּהֶה עִם רַעֲמָה וְקֶרֶן מֻזְהָבוֹת, וּלְלֹא סָפֵק הָיָה מְשַׂחֵק יָפֶה מְאוֹד עִם אֲחֵרִים. זֶהוּ הַסֵּפֶר הַשֵּׁנִי בְּסִדְרַת נַצְנַץ חַד־הַקֶרֶן.